הדרך המדויקת ביותר למדוד מסות של גרמי שמים היא לבחון את יחסי הגומלין הכבידתיים שלהם. בגלקסיית שביל החלב שלנו אפשר להשתמש בתנועות של ענני גז ושל כוכבים כדי למדוד את מסת הגלקסיה. המדידה הזאת היא יישום נוסף של החוק השלישי של קפלר, שמקשר בין זמן ההקפה של גוף, מרחקו ממרכז המסה של המערכת, ומסת המערכת. אייזק ניוטון הראה שתנועתו של גוף מקיף נקבעת רק על ידי המסה של המערכת שנמצאת בתוך מסלולו. במערכת השמש זה מובן מאליו, כי השמש נמצאת בתוך מסלולי כל הפלנטות ולכן שולטת בתנועותיהן. בגלקסיה, זמן ההקפה של השמש נקבע רק על ידי החלק של הגלקסיה שנמצא בתוך מסלול השמש. מתברר שהכוכבים שמחוץ למסלול השמש אינם משפיעים על מסלולה; השמש למעשה אינה "מרגישה" את האזורים החיצוניים של הגלקסיה. אילו יכולתם לנסוע לעבר מרכז כדור הארץ, כמות החומר שבינכם לבין המרכז הייתה הולכת וקטנה. כתוצאה מכך, כוח הכבידה שפועל עליכם היה נחלש, והייתם שוקלים פחות. במרכז כדור הארץ – בלי חומר בינכם לבין המרכז – הייתם חסרי משקל!

באדיבות NASA
אסטרונומים יכולים להשתמש בתנועת השמש במסלולה כדי לחשב את מסת הגלקסיה בתוך רדיוס של כ-8 קילופרסק ממרכז שביל החלב (המדידות העדכניות נותנות כ-8.2 קילופרסק). התוצאה היא כ-1011 מסות שמש – פי 100 מיליארד ממסת השמש. בעזרת נתונים מסקרי רדיו ומסקרים אופטיים אפשר לשרטט את המהירות המעגלית הממוצעת של החומר במרחקים שונים ממרכז הגלקסיה. גרף של המהירויות האלה כפונקציה של המרחק נקרא עקומת סיבוב. כפי שניוטון צפה, במרכז עצמו אין סיבוב. מהירות הסיבוב הגבוהה בקילופרסק הפנימי נובעת מהכבידה של הכוכבים הצפופים בבליטה הגלקטית. משם העקומה מתיישרת על ערך של קצת יותר מ-200 ק"מ בשנייה (לפי המדידות העדכניות כ-230 ק"מ בשנייה), עד המרחק של השמש מהמרכז. מה שקורה מעבר למקום השמש מפתיע ומעניין מאוד: עקומת הסיבוב נשארת שטוחה בקירוב, בלי ירידה במהירות המסלולית, עד האזורים הרחוקים ביותר שאפשר למדוד.

באדיבות ויקיפדיה
התוצאה הזאת מפתיעה מאוד. היינו מצפים שמהירות הסיבוב של הגלקסיה תפחת מעבר לאזור שבו נמצא רוב החומר של הדיסקה. לגלקסיה ספירלית אין קצה חד; ענני הגז והכוכבים נעשים דלילים יותר ויותר עד שהם נמוגים בחשכת החלל, והיינו מצפים שעקומת הסיבוב תשקף את הדעיכה הזאת בחומר הנראה ותראה מהירות מסלולית יורדת במרחקים הגדולים ביותר. האסטרונומים מגדירים את רדיוס הדיסקה הגלקטית כ-15 קילופרסק, כי בתוך המרחק הזה נמצאים כ-90% ממסת הדיסקה. לכן היינו מצפים שהמהירות המסלולית תרד מעבר לרדיוס הזה, כפי שקובע החוק של קפלר. ירידה כזאת רואים במערכת השמש: מחוץ לשמש, שמכילה כמעט את כל המסה של מערכת השמש, המהירויות המסלוליות של הפלנטות הולכות וקטנות. אבל בשביל החלב אפשר למצוא קווצות גז וקבוצות כוכבים עד מרחק של 20 קילופרסק, בלי ירידה במהירות המסלולית! לפי המדידות הוותיקות, המהירות אף עולה מעט (מדידות עדכניות של החללית גאיה מראות ירידה קלה בלבד, הרבה פחות מהצפוי מהחומר הנראה). האזורים החיצוניים של הדיסקה נעים מהר פי שניים ממה שהיו נעים אילו החומר הנראה של הגלקסיה היה כל המסה שלה.
המהירויות המסלוליות האלה מציירות תמונה מוזרה של מסת הגלקסיה שלנו: הן מרמזות שיש בגלקסיה הרבה יותר ממה שרואים בעין, בטלסקופ או בצלחת רדיו! יישום פשוט של החוק של קפלר נותן מסה כוללת של 1011 מסות שמש בתוך מסלול השמש, שרדיוסו כ-8 קילופרסק ממרכז הגלקסיה. התנועות המהירות שנמשכות עד הקצה הנראה של הדיסקה נותנות סכום של 2 × 1011 מסות שמש עד מרחק 15 קילופרסק. מעבר לרדיוס הזה ענני הגז והכוכבים חיוורים כל כך, שקשה למדוד את תנועותיהם; אבל יש בהילה כמה כוכבים שמרחקם נמדד עד 40 קילופרסק, ומהירויותיהם מאפשרות למדוד את מסת הגלקסיה בקנה המידה הגדול ביותר. ההערכה הטובה ביותר למסה הכוללת של הגלקסיה עד המרחק הזה היא כ-5 × 1011 מסות שמש (ועם ההילה האפלה כולה, שמשתרעת הרבה מעבר לכך, כ-1012 מסות שמש).
על סמך המדידות האלה ומפקד זהיר של כל החומר הנראה, מקובל כיום שהגלקסיה שלנו (וכל גלקסיה אחרת) מורכבת מכוכבים, גז ואבק נראים, שקועים בתוך כדור של חומר שאי אפשר לגלות אלא דרך המשיכה הכבידתית שלו. החומר הזה, שנקרא חומר אפל, התגלה בגלקסיות ספירליות בשנות ה-70 של המאה העשרים (רמזים ראשונים לקיומו נמצאו כבר בשנות ה-30, בצבירי גלקסיות). לפי המדידות העדכניות, החומר האפל מהווה כ-27% מתכולת החומר והאנרגיה של היקום, החומר הרגיל (שרק חלק קטן ממנו מאיר) מהווה כ-5%, ורכיב מסתורי שנקרא אנרגיה אפלה מהווה את השאר – כ-68%. המצב המסקרן הזה נדון בהרחבה בפרק על קוסמולוגיה.
→ הסעיף הקודם: 15.3 מבנים ספירליים בגלקסיות | הסעיף הבא: 15.5 חומר אפל בגלקסיית שביל החלב ←

