צאו החוצה וחשבו על האוויר שסביבכם: הוא אף פעם לא דומם לגמרי. יש לאוויר שני סוגים של תנועה. האחד הוא התנועה המיקרוסקופית של המולקולות הבודדות: לכל מולקולה יש מהירות אקראית, שתלויה בטמפרטורה של הגז. השני הוא תנועה מקרוסקופית, בקנה מידה גדול: האנרגיה של השמש גורמת לאוויר לנוע בזרמים גדולים ומסתחררים. מערבולות כאלה יכולות להיווצר בכל כיוון ובכל קנה מידה – ממערבולת אבק קטנה בחצר ועד הוריקן ברוחב מאות קילומטרים! אפשר להבין זאת טוב יותר בניסוי פשוט עם כוס קפה: ערבבו את הקפה בחוזקה, באופן אקראי ככל האפשר. אחר כך חכו רגע, והוסיפו טיפת חלב. שימו לב שהחלב מסתובב בצורה חלקה בכיוון אחד. זה קורה כי הסכום של כל התנועות האקראיות הוא סיבוב כולל קטן, בכיוון זה או אחר. את האפקט שרואים בכוס הקפה ובדפוסי הרוחות באטמוספירה של כדור הארץ אפשר לראות גם בקנה המידה הגדול ביותר ביקום.

באדיבות NASA
לענן גז דליל בחלל יש אותם שני סוגים של תנועה: לאטומים או למולקולות של הגז יש מהירויות אקראיות, שמתאימות לטמפרטורה שלהם, אבל לענן יש גם סיבוב כולל קטן. מושג התנע הזוויתי מאפשר לחזות מה יקרה לסיבוב הזה כשהענן קורס.
התנע הזוויתי הוא הגודל שמודד את כמות התנועה הסיבובית של מערכת. הוא תלוי בכמות החומר שמסתובב, בקצב הסיבוב, ובמידת הפיזור של החומר המסתובב. מתמטית, התנע הזוויתי הוא מכפלה של המסה, המהירות והגודל הרדיאלי של הגוף או המערכת: L = r × mv.
עיקרון רב עוצמה בפיזיקה, חוק שימור התנע הזוויתי, אומר שהתנע הזוויתי הכולל נשאר קבוע כשהמערכת משתנה. כלומר, אם גוף מתכווץ, קצב הסיבוב שלו חייב לגדול כדי לפצות על כך. אתם בוודאי מכירים את הדוגמה של מחליקים על הקרח, שמסתובבים מהר יותר כשהם מקרבים את הזרועות לגוף.
אותו אפקט נראה גם בחלל, אבל הוא מעט מורכב יותר. כשענן שיוצר כוכב מתחיל להתכווץ, קצב הסיבוב שלו חייב לגדול, כי התנע הזוויתי נשמר. באופן כללי, מערכת גדולה שמסתובבת לאט הופכת למערכת קטנה שמסתובבת מהר: הקריסה מגבירה את קצב הסיבוב. אבל בענן מסתובב, הגז אינו קורס באותה מידה לכל הכיוונים. בכיוון ציר הסיבוב הגז יכול לקרוס בקלות, אבל במישור קו המשווה של הענן הגז נתקל בהתנגדות בגלל הסיבוב – אותה "התנגדות" שלוחצת אתכם אל דלת המכונית בסיבוב חד, או שומרת על המתח בחוט כשמסובבים חפץ מעל הראש. לכן הענן קורס יותר לאורך ציר הסיבוב מאשר במישור קו המשווה, והוא נמעך לצורת דיסקה.
התיאוריה על היווצרות הפלנטות מהדיסקה הזו מסבירה תכונות רבות של מערכת השמש. אבל יש "זבוב במשחה": בשמש נמצאים יותר מ-99% מהמסה של מערכת השמש, אבל רק כאחוז אחד, או פחות, מהתנע הזוויתי שלה. בהתחשב במהירות ההקפה של הפלנטות, השמש מסתובבת לאט מדי. למה זו בעיה? כשהערפילית שקדמה לשמש קרסה, חומר רחוק מהמרכז, שנע לאט, הואץ ככל שהתקרב למרכז. לכן החומר במרכז, שיצר את השמש, היה צריך להסתובב מהר מאוד. או שהפלנטות קיבלו איכשהו תנע זוויתי "נוסף", או שהשמש "איבדה" איכשהו תנע זוויתי. כיום מקובל על המדענים שהשדה המגנטי של השמש הצעירה, שפעל על הגז המיונן בדיסקה ועל רוח השמש, "בלם" את הסיבוב שלה.
→ הסעיף הקודם: 9.3 שימור תנע זוויתי | הסעיף הבא: 9.5 התכווצות הלמהולץ ←

