כמו שקשה להגדיר בקצרה מהם חיים בכדור הארץ, קשה באותה מידה לנסח רשימה של דרישות סביבתיות שמייצגת את התנאים ההכרחיים לחיים. באופן כללי, אסטרוביולוגים מסכימים שהחיים זקוקים לתווך נוזלי שבו יוכלו לנוע המולקולות הנחוצות לקיומם. בחיים בכדור הארץ, התווך הנוזלי הזה הוא מים. הוצעו נוזלים רבים אחרים כתחליפים אפשריים למים, כמו אמוניה (NH3), מתאן (CH4) או אתאן (C2H6). אבל כפי שנראה, המים הם מולקולה רב-גונית וייחודית במידה מסוימת, שמתאימה מאוד לחיים בכדור הארץ – וכנראה גם בפלנטות אחרות. בפלנטות רבות דמויות כדור הארץ שהתגלו מחוץ למערכת השמש יש כנראה סביבות עם מים.

כשמתחילים לדון בחשיבות המים לחיים, חשוב לזכור שהמים הם אולי הנוזל הנפוץ ביותר ביקום. אבל האם זה הופך אותם בהכרח למועמד הטוב ביותר לחיים? מהן התכונות של המים שמתאימות אותם לכך? נתחיל במולקולת מים אחת. מולקולת מים בנויה משני אטומי מימן ומאטום חמצן אחד, ויש בה בסך הכול שני קשרים כימיים. כל אחד מאטומי המימן קשור לחמצן בקשר קוולנטי – קשר שנוצר כששני אטומים חולקים ביניהם זוג אלקטרונים (או יותר). בקשר הקוולנטי בין חמצן למימן, האלקטרונים אינם מתחלקים שווה בשווה בין שני האטומים. החמצן הוא אטום אלקטרושלילי מאוד, ואפשר לחשוב עליו כעל "חמדן אלקטרונים": הוא מושך אליו את האלקטרונים, כך שצפיפות האלקטרונים סביב החמצן גדולה מזו שסביב המימן. לכן, אם נבחן רק את אחד הקשרים הקוולנטיים במולקולת המים, נראה שאטום החמצן שלילי מעט ואטום המימן חיובי מעט; אומרים שהקשר הקוולנטי הוא קוטבי. זה אולי עוד לא נראה חשוב, אבל האינטראקציות בין אטומי המימן והחמצן של מולקולות מים שונות הן המפתח להבנת הייחוד של המים.
במולקולת מים אפשר לתאר את אטום החמצן כבעל מטען שלילי ואת אטומי המימן כבעלי מטען חיובי. כששני עצמים בעלי מטענים הפוכים קרובים מאוד זה לזה, פועל ביניהם כוח משיכה, בערך כמו ששני מגנטים "נדבקים" זה לזה. ולהפך: בין שני עצמים בעלי מטענים זהים פועל כוח דחייה. אפשר לדמיין שאטומי המימן של מולקולת מים אחת נמשכים לאטום החמצן של מולקולת מים אחרת. המשיכה הזאת בין שני אטומים של מולקולות שונות היא דוגמה לקשר מימן. קשר מימן חלש יותר מקשרים שבהם אלקטרונים משותפים או מועברים, והוא נוצר רק כשהמולקולות קרובות למדי זו לזו. ובכל זאת, הנטייה של המים ליצור קשרי מימן היא שמעניקה להם כמה מתכונותיהם הייחודיות. קשרי המימן אחראים לכך שקרח צף על מים נוזליים, שהמים נשארים נוזליים בתחום רחב של טמפרטורות, שקיבול החום הסגולי שלהם גבוה, ושגדילי ה-DNA נשארים "רכוסים" זה לזה.

שמתם לב פעם שבריכה או אגם אינם קופאים עד הקרקעית גם בחורף קר? תהיתם למה? ובכן, אפשר להאשים בכך את ידידנו, קשר המימן. ככל שמים נוזליים מתקררים, מספר קשרי המימן בין מולקולות המים גדל בהדרגה. כשהמים קופאים והופכים לקרח, קשרי המימן מחזיקים את מולקולות המים כך שהן יוצרות סריג גבישי. בסריג הזה מולקולות המים מרוחקות זו מזו יותר מאשר במצב הנוזלי, כלומר הן תופסות נפח גדול יותר. המסה של מולקולות המים אינה משתנה. אם הנפח גדל והמסה נשארת אותה מסה, הצפיפות קטנה. קל לראות זאת מהמשוואה הפשוטה d = m/V, שבה d היא הצפיפות, m המסה ו-V הנפח. לכן הקרח פחות צפוף מהמים, ולכן הוא צף! נחזור לבריכה בחורף הקר: כשהיא מתחילה לקפוא, כל הקרח צף למעלה. בסופו של דבר הבריכה עשויה להתכסות כולה בקרח, שסוגר מתחתיו נווה מדבר נוזלי שבו החיים יכולים לשרוד את החורף. התכונה הזאת של המים – שהם נעשים פחות צפופים כשהם קופאים, ולכן הקרח צף – מאפשרת לסביבות מימיות לשרוד משנה לשנה. אתם יכולים לדמיין מה היה קורה לחיים המימיים אילו הבריכה הייתה קופאת עד הקרקעית בכל חורף?

קשרי המימן אחראים גם לשתי תכונות חשובות נוספות של המים: היכולת להישאר נוזליים בתחום רחב של טמפרטורות, וקיבול החום הסגולי הגבוה. מדוע שתי התכונות האלה חשובות לחיים? בכדור הארץ, חלק גדול מהיצורים החיים בנוי ממים. נדמיין שבמקום להיות נוזליים בתחום של 100 מעלות צלזיוס (בלחץ של אטמוספירה אחת), המים היו נוזליים רק בתחום של 20 מעלות. במשך יממה הטמפרטורה בכדור הארץ יכולה להשתנות ביותר מ-20 מעלות: למשל, ביום קיצוני באריזונה הטמפרטורה יכולה לעלות מכ-20 מעלות צלזיוס ל-45 מעלות. אילו המים היו עוברים בתחום הזה ממצב נוזלי לגז ומתחילים לרתוח, ההשפעה על החיים הייתה הרסנית. דמיינו, למשל, מה היה קורה לתאים בגוף שלכם, שבנויים בעיקר ממים! או חשבו על המקרה ההפוך, שבו שינוי בטמפרטורה גורם למים לקפוא. אילו הנוזל שהחיים תלויים בו היה קפוא כל הזמן, איך היו החיים מבצעים את התגובות הכימיות הנחוצות? למרבה המזל, המים נוזליים בתחום רחב של טמפרטורות – 100 מעלות צלזיוס. התחום הזה רחב מספיק כדי להבטיח שהמים בתאים לא יקפאו ולא ירתחו, ולא יקשו על קיום החיים.
חשוב לא פחות מהתחום הרחב הוא קיבול החום הסגולי הגבוה של המים. קיבול חום סגולי הוא דרך מתוחכמת לתאר את כמות האנרגיה שנדרשת כדי להעלות את הטמפרטורה של חומר. במקרה של מים, זו כמות האנרגיה שנדרשת כדי להעלות את הטמפרטורה של גרם אחד של מים במעלת צלזיוס אחת, והיא 4.186 ג'אול. לכל חומר יש קיבול חום סגולי משלו, שתלוי בהרכב הכימי שלו. קיבול החום הסגולי של המים גבוה במיוחד בהשוואה לרוב הנוזלים: למשל, של אתנול הוא כ-2.4 ג'אול לגרם למעלה, ושל אוקטן (בנזין) כ-2.2. (אמוניה נוזלית היא חריגה נדירה: קיבול החום הסגולי שלה כ-4.7 ג'אול, מעט יותר מזה של המים). אילו האוקיינוסים שלנו היו בנויים מנוזל כמו אתנול, היה נדרש הרבה פחות אנרגיה כדי לשנות את הטמפרטורה שלהם. פירוש הדבר שבמשך שנה רגילה היו מתרחשים שינויי טמפרטורה עולמיים גדולים, שעלולים לגרום מדי שנה להצפות ולהתפשטות קרחונים בקנה מידה רחב! קיבול החום הסגולי של המים עוזר לכדור הארץ לשמור על אקלים יציב למדי.
ברמה הבסיסית ביותר, קשרי המימן ממלאים תפקיד חיוני ביכולת של החיים להתרבות ולעבור אבולוציה. ה-DNA בתאים שלנו הוא דו-גדילי: שתי שרשראות של נוקלאוטידים שמחוברות זו לזו בעיקר בקשרי מימן. ציינו קודם שקשר מימן בודד חלש מאוד, אבל כשמאות ואלפים של קשרי מימן פועלים יחד, יכול להיווצר מבנה חזק ויציב למדי. כל נוקלאוטיד בגדיל אחד יוצר שניים או שלושה קשרי מימן עם הנוקלאוטיד המשלים בגדיל השני, תלוי בזוג. שני הגדילים יחד בונים את מולקולות ה-DNA הסליליות שמעבירות מידע גנטי מדור לדור. בלי המולקולות האלה, היה לחיים קשה מאוד להמשיך להתקיים בפלנטה.
עד כאן בחנו את טבעם של קשרי המימן ואת תרומתם לחשיבות המים לחיים. אבל למים יש תכונות נוספות שהופכות אותם לחשובים לחיים בכדור הארץ. ראשית, המים הם ממס מצוין, שממיס מגוון רחב של חומרים. כממס, הם עוזרים להוביל מולקולות בתוך התא. בנוסף, המים הם שגורמים לחלבונים לקבל את המבנים התלת-ממדיים הייחודיים שלהם, שמאפשרים להם לזרז תגובות כימיות מסוימות מאוד בתאים. ולבסוף, המים יכולים לשמש מגן, אם יש מהם מספיק. למשל, בתקופה המוקדמת של כדור הארץ לא הייתה באטמוספירה שכבה מגינה שחוסמת קרינה אולטרה-סגולה (UV) מזיקה. יש אסטרוביולוגים שטוענים שצורות החיים הראשונות נוצרו באוקיינוס, שבו עומק המים יכול היה לבלוע את קרינת ה-UV ולהגן על צורות החיים המתפתחות.
אף שהאסטרוביולוגים אינם מגבילים את קיום החיים למים נוזליים, בזכות הרב-גוניות של המים סביר שגם חיים בפלנטות אחרות ישתמשו במים כ"נוזל החיים". לכן משימות מחקר רבות בתוך מערכת השמש ומחוצה לה מתמקדות בגילוי מים, בעבר או בהווה, בגופים פלנטריים כסימן לאפשרות של חיים. המשימה אירופה קליפר של נאס"א (ששוגרה ב-2024 ותגיע לצדק ב-2030) והעניין המתמשך באנקלדוס, הירח של שבתאי, מדגישים שאוקיינוסים תת-קרקעיים בירחים קפואים הם יעדים מרכזיים בחיפוש אחר סביבות ראויות למחיה מחוץ לכדור הארץ.
→ הסעיף הקודם: 18.20 יצורים עמידים לקרינה | הסעיף הבא: 18.22 מערכות הידרותרמיות ←

