
לבה של כל שיטה מדעית הוא ראיות – נתונים תצפיתיים מסוג כלשהו. מדענים מציעים הסברים לנתונים שלהם, שנקראים השערות, ומצרפים את המידע לפי כללי הלוגיקה. לכלים הלוגיים האלה יש מגבלות. אבל מה אפשר לומר על המגבלות של התצפיות עצמן? מתברר שאין דבר כזה מדידה מושלמת, ולכל מדידה יש אי-ודאות.
לכל מדידה יש שגיאה תצפיתית, כלומר אי-הוודאות של המדידה. בתחילת המאה ה-19 פיתח המתמטיקאי הגרמני הדגול קרל פרידריך גאוס את תורת השגיאות התצפיתיות. מדענים נשענים במידה רבה על הרעיונות שלו בכל עבודתם עם מדידות. הם יכולים להבין תוצאה מסוימת רק אם הם יודעים את מידת השגיאה שבה.
נדמיין חפיסת קלפים. נניח שאתם מנסים להכניס קלף לחפיסה רגילה בדיוק באמצע הערימה. אם תנחשו, לא סביר שתכניסו אותו בדיוק באמצע. אם תנסו עשר פעמים, אולי תגלו שהכנסתם אותו אחרי 24, 33, 28, 27, 23, 27, 24, 32, 26 ו-31 קלפים מראש הערימה. בניחוש יש שגיאה גדולה. אבל אם תמדדו את גובה החפיסה בסרגל מילימטרי, תוכלו להכניס את הקלף לאמצע בדיוק רב הרבה יותר. ניסוי כזה עשוי לתת את התוצאות 25, 28, 24, 27, 27, 26, 28, 26, 25 ו-27 קלפים מראש הערימה. בסדרת התוצאות השנייה השגיאה קטנה יותר, בזכות המדידה הזהירה. ההיסטוגרמה (תרשים העמודות) של המיקומים בחפיסה צרה יותר כשהמדידה מדויקת יותר.
ניקח דוגמה אסטרונומית: איך אפשר לקבוע את המיקום "המדויק" של כוכב בשמי הלילה? נניח שיש מדידות רבות, ואין שתיים זהות. היכן בדיוק הכוכב? אי אפשר לומר! אבל אפשר לעשות שני דברים. אפשר לחשב את הממוצע של כל המדידות ולהשתמש בו כאומדן הטוב ביותר למיקום הכוכב. ואפשר להשתמש בפיזור של המדידות כשגיאה התקנית של האומדן הזה, שנקראת גם אי-ודאות או סטיית תקן. במובן מסוים המונח "שגיאה" מטעה קצת, כי איש לא טעה במדידה. פשוט יש גבול לוודאות שלנו בתוצאה של כל מדידה.
מניין באה השגיאה התצפיתית? בדרך כלל היא משקפת את המגבלות הרגילות של ציוד המדידה. נניח שהשנתה הקטנה ביותר בסרגל היא מילימטר. במדידה אחת מהירה אפשר לקרוא אותו בדיוק של בערך מילימטר. אם נמדוד את רוחבו של דף נייר, אולי נקבל 217 מילימטרים. שימו לב למספר הספרות המשמעותיות, כלומר הספרות שנושאות מידע של ממש. היינו יכולים לרשום את המדידה בספרה משמעותית אחת, 200 מילימטרים, אבל זה גס בלי צורך. בשתי ספרות משמעותיות היינו אומרים שהרוחב הוא בערך 220 מילימטרים, אחרי עיגול הספרה האחרונה. היינו יכולים גם לרשום את הרוחב כ-217.84 מילימטרים – חמש ספרות משמעותיות – אבל זה פירוט לא מציאותי. ההגיוני ביותר הוא לרשום את התוצאה בשלוש ספרות משמעותיות, שמשקפות את הדיוק של המדידה. הדיוק (accuracy) מוגדר כמידה שבה מדידה סוטה מהערך האמיתי.
מדענים מבחינים הבחנה ברורה וחשובה בין רמת הפירוט (precision) לבין הדיוק. אפשר לרשום מדידה אחת ברמות פירוט שונות מאוד, אבל הדיוק נקבע לפי טבעו של הסרגל. לדוגמה, את רוב המחשבונים אפשר לכוון בקלות להציג 6, 8 או 10 ספרות אחרי הנקודה העשרונית, וכל חישוב יוצג ברמת הפירוט הזאת. אבל זה לא אומר שכל חישוב שתעשו מדויק כל כך. דמיינו שהשתמשתם באותו סרגל כדי למדוד את אורך הרחוב שבו נמצא ביתכם. הנחתם את הסרגל שוב ושוב, קצה אחר קצה, חיברתם את כל המספרים וקיבלתם 56,794 מילימטרים. זה נשמע מדויק מאוד, אבל האם המדידה באמת מדויקת עד מילימטר? דרך טובה יותר לציין את רמת הפירוט של המדידה היא 56.8 מטרים. מדענים משתדלים תמיד לרשום מדידות ברמת פירוט שמתאימה לדיוק שלהן.
כזכור, למדידה מדעית יש שני רכיבים: מספר ויחידה. גם למספר עצמו יש שני חלקים: האומדן הטוב ביותר והשגיאה התקנית. בדוגמה שלמעלה, המדידה המלאה תיכתב 217 ± 1 מילימטרים. הסימן "±" (שנכתב גם +/-) נקרא "פלוס-מינוס". פירושו שהערך האמיתי עשוי בהחלט להיות 218 או 216 מילימטרים, אבל לא סביר שהוא 120, או 250, או אפילו 210 מילימטרים. בגרף מסמנים את האומדן הטוב ביותר בנקודה או בסמל אחר, ואת השגיאה התקנית, או אי-הוודאות, בקו שנקרא "קו שגיאה". הדוגמאות האלה עם סרגל הן יומיומיות, אבל קוסמולוגים משתמשים באותם רעיונות כשהם מודדים את הגודל ואת הגיל של היקום!
כשאתם מבצעים מדידות בעצמכם, תשמחו לדעת שיש דרכים להקטין את השגיאות התצפיתיות. אפשר להשתמש בציוד מדידה מדויק יותר, כמו מיקרומטר שמסומן בעשיריות מילימטר. מדענים מתקדמים לעיתים קרובות בדרך הזאת, אבל לא תמיד אפשר לשפר את הטכנולוגיה הקיימת. הדרך האחרת להקטין את השגיאה התצפיתית, או לשפר את הדיוק, היא לבצע יותר ממדידה אחת. ככל שמבצעים יותר מדידות, אי-הוודאות של הממוצע קטנה. הדבר בא לידי ביטוי באופן שבו רושמים את התוצאה: עם יותר ספרות משמעותיות ועם קו שגיאה קצר יותר.

→ הסעיף הקודם: 1.8 מסה, אורך וזמן | הסעיף הבא: 1.10 ספרות משמעותיות ורמת הדיוק ←

