המדענים של המאות ה-16 וה-17 קיבלו בירושה מודל של היקום שתכונותיו הבסיסיות הוגדרו על ידי אריסטו 2,000 שנה קודם לכן. הרעיון היה פשוט: כדור הארץ עומד במקומו במרכז, והשמש, הירח והפלנטות נעים כולם סביבו. כל גוף היה קבוע בקליפה כדורית גבישית ומסתובבת. הכוכבים קבועים כולם בקליפה החיצונית ביותר, וגם הם נישאים סביב כדור הארץ במסלולים מעגליים. מנוחה נחשבה למצב הטבעי של כל גוף, ולכן היה צורך בכוח מסתורי כלשהו כדי לשמור על תנועתם של גרמי השמים. בני ימי הביניים דמיינו את היקום כולו כמערכת של קליפות כדוריות קונצנטריות (בעלות מרכז משותף) שבמרכזן כדור הארץ. "האדמה הנייחת" (Terra immobilis) נמצאת במרכז, מוקפת בקליפות של מים, אוויר ואש, ואלה מוקפות בתורן בקליפות שנושאות את הירח, את השמש, את הפלנטות ולבסוף את הכוכבים הרחוקים. הסידור הנוח הזה התאים לרעיון רב העוצמה שבני האדם נמצאים במרכז הבריאה.

באדיבות ויקיפדיה
עם זאת, המימוש המוצלח ביותר של המודל היווני – המודל של תלמי (Ptolemy), שחי במאה השנייה לספירה – היה רחוק מלהיות פשוט. לצופה שנמצא במרכזו של מסלול מעגלי, התנועה במסלול נראית אחידה. אבל היה ידוע שהפלנטות אינן נעות על רקע הכוכבים בקצב קבוע. כדי להסביר זאת נאלץ תלמי להניח שמרכז התנועה אינו נמצא בכדור הארץ אלא מוסט ממנו, כמו התנועה האקסצנטרית (הלא-מרכזית) של גלגל שהציר שלו אינו נמצא במרכזו. בנוסף, היה ידוע שפלנטות אחדות הופכות לפעמים את כיוון תנועתן הקבועה מזרחה על רקע הכוכבים – תופעה שנקראת תנועה נסוגה (retrograde motion). לכן המודל של תלמי חייב את הפלנטות לא רק לנוע במעגלים סביב כדור הארץ, אלא גם לנוע במעגלים קטנים יותר, שנקראים אפיציקלים (epicycles), סביב נקודות דמיוניות שנעות לאורך המסלולים המעגליים הראשיים. מרקורי ונוגה אף פעם אינן נראות רחוק מהשמש, ולכן יש להן מעמד מיוחד במודל של תלמי: מרכזי האפיציקלים שלהן חייבים להימצא על הקו שמחבר את כדור הארץ עם השמש. היוונים השתמשו בגאומטריה כדי להעריך שמרחק הכוכבים הוא לפחות מיליון מייל (כ-1.6 מיליון קילומטרים). לכן הקליפה החיצונית ביותר הייתה צריכה להסתחרר סביב כדור הארץ במהירות של יותר מ-400,000 קילומטרים לשעה!
עד כמה טוב היה המודל של תלמי? שימו לב שאיננו קוראים לו "תיאוריה", כי אין בו הסבר פיזיקלי לשאלה איך ולמה הפלנטות נעות כפי שהן נעות. תלמי עצמו מעולם לא טען שהמודל מייצג את המציאות, אלא רק שהוא מספק תיאור מתמטי נוח לחיזוי מקומות הפלנטות. בתחילה התחזיות היו מדויקות עד כדי דקת קשת אחת או שתיים (בערך כמו כושר ההפרדה של העין האנושית). אבל התנועות האקסצנטריות שתלמי אימץ היו רק קירוב לתנועות האמיתיות של הפלנטות, ובמשך מאות השנים החלו השגיאות להצטבר – כמו שגיאה קטנה בלוח השנה, שמצטברת לבעיה רצינית במשך כמה מאות שנים. במאה ה-13 כבר יכלו התחזיות של המודל לסטות בעד מעלה או שתיים, פי כמה מהקוטר הזוויתי של הירח. האסטרונומים נאלצו להכניס במודל תיקונים מסובכים יותר ויותר כדי לקבל תשובות נכונות. הם אפילו נאלצו להוסיף אפיציקלים זעירים על גבי האפיציקלים הגדולים. בשנת 1252 מימן מלך ספרד, אלפונסו העשירי, הכנה של לוחות אסטרונומיים מיוחדים שחוזים את מקומות הפלנטות. לפי המסופר, כשצפה באסטרונומים שלו מחשבים בעמל רב תנועות של אפיציקלים על גבי אפיציקלים, העיר שאילו היה נוכח בשעת הבריאה, היה יכול להציע סידור פשוט יותר.
הרעיון הזה – חיפוש אחר סידור פשוט יותר – הפך למרכיב מרכזי בשיטה מדעית. כבר בשנת 1340 הציע המלומד האנגלי ויליאם איש אוקאם (William of Occam) את הרעיון המפורסם שמבין תיאוריות מתחרות, הטובה ביותר היא בדרך כלל הפשוטה ביותר – כלומר זו שיש בה הכי מעט הנחות, או הכי מעט גדלים שצריך לצרף כדי לבצע תחזית. העיקרון הזה ידוע בשם "התער של אוקאם". האם התיאוריות הפשוטות והאלגנטיות ביותר הן תמיד הנכונות? או שמא האמונה שהיקום פשוט אינה אלא יהירות אנושית? תוכלו לשפוט בעצמכם במהלך לימודי האסטרונומיה.
→ הסעיף הקודם: 2.27 האסטרונומיה של המאיה | הסעיף הבא: 3.2 הרנסנס ←

