כשענן של גז ואבק קורס, נכנס לפעולה כוח חדש. בשלב הנפילה החופשית של ההתכווצות, חלקיקי הגז והאבק זורמים בחופשיות לעבר מרכז הכובד. הצפיפות נמוכה כל כך, שהתנגשויות נדירות. אבל ככל שהגז נעשה צפוף יותר, המרחקים בין החלקיקים קטנים, וקצב ההתנגשויות עולה. כשדוחסים גז, הלחץ והטמפרטורה שלו עולים – זה אחד החוקים שקובעים את התנהגות הגזים. כשלוחצים על משאבת אופניים כשהפתח חסום, הגז נדחס, אבל הוא גם מפעיל לחץ שיכול לעמוד מול כל משקל הגוף שלכם. גם במערכת השמש שבהיווצרות, לחץ הגז כלפי חוץ מתחרה בכוח הכבידה כלפי פנים.

הפיזיקאי הגרמני הרמן פון הלמהולץ הראה איך הכוחות המתחרים האלה מעצבים את ההתכווצות וההתפתחות של ענן קורס. את החישובים הראשונים שלו הוא פרסם בעקבות הרצאה ב-1854 – הרבה לפני שהתגלה מקור האנרגיה של השמש. הלמהולץ הראה שבענן מתכווץ הלחץ והחום מצטברים. זו דוגמה לשימור האנרגיה: אנרגיה פוטנציאלית כבידתית הופכת לאנרגיה תרמית. בעזרת עקרונות פיזיקליים הוא חישב באיזה קצב עולה הטמפרטורה בתוך "השמש הקדומה" המתכווצת. התכווצות כבידתית כזו, שהלחץ כלפי חוץ מאט אותה, נקראת התכווצות הלמהולץ (או התכווצות קלווין-הלמהולץ).
חישובים שמבוססים על התיאוריה של הלמהולץ מתארים את ההתפתחות של ערפילית השמש הקורסת. הלחץ ההולך וגדל של הגז החם, בטמפרטורה של כמה אלפי קלווין, עצר לבסוף את ההתכווצות של הדיסקה, והדיסקה העיקרית התייצבה בגודל שמתאים לגודל של מערכת השמש היום. בינתיים, רוב הגז המשיך לקרוס בכבידה החזקה שבמרכז. לבסוף עלתה הטמפרטורה במרכז הענן לכ-10 מיליון קלווין ויותר, ושם התחילו התגובות הגרעיניות שהפכו אותו לכוכב, ולא רק לכדור של גז אדיש.
אפשר לתהות עד כמה אפשר להיות בטוחים באירועים שהתרחשו לפני זמן רב כל כך. התיאוריה הזו היא תרחיש סביר, שמבוסס על פיזיקה פשוטה, והביטחון שלנו בה מתחזק בתצפיות ממשיות בכוכבים בהיווצרות, שמוקפים בעננים של גז ואבק. הקושי בהתאמה בין התיאוריה לתצפיות הוא שהתיאוריה עוסקת במצבים אידיאליים: סימטריה כדורית, וענן יחיד שקורס לכוכב יחיד. במציאות, לגז שיוצר כוכבים יש תנועות כאוטיות, צורתו אינה כדורית, וענן גז גדול אחד יכול ליצור בבת אחת כוכבים רבים.
→ הסעיף הקודם: 9.4 תנע זוויתי בענן קורס | הסעיף הבא: 9.6 ויקטור ספרונוב ויצירת הפלנטות ←

