
יחס האבל הוא הראיה העיקרית שלנו להתפשטות היקום. כשאיינשטיין, למטר ואחרים פתרו את המשוואות של תורת היחסות הכללית, הם יכלו לתאר איך גודל היקום השתנה עם הזמן. האסטרונומים מסמנים באות R את קנה המידה, או הגודל, של היקום בכל רגע. אפשר לחשוב על R כעל גודל היקום, אבל ליתר דיוק הוא מייצג את המרחק בין שני מקומות כלשהם שרחוקים זה מזה. לפי העיקרון הקוסמולוגי, כל שתי נקודות מתרחקות זו מזו באותו קצב. לכן כל ההיסטוריה של היקום מתוארת על ידי האופן שבו R משתנה עם הזמן. מכיוון שהיקום מתפשט, R גדל ברציפות כבר מיליארדי שנים. זכרו ש-R מתאר את התפשטות המרחב, שנושאת את הגלקסיות זו מזו – הגלקסיות עצמן אינן מתפשטות. הגלקסיות הן רק סמנים של המרחב המתפשט.
התפשטות המרחב מאפשרת להגדיר היטב את ההיסט לאדום הקוסמולוגי. אם R הוא קנה המידה של היקום ברגע כלשהו ו-R0 הוא קנה המידה שלו היום, ההיסט לאדום הוא היחס בין קנה המידה של היום לקנה המידה של אז, פחות אחת. בנוסחה: z = (R0 / R) − 1. אזורים קרובים אלינו במרחב אנחנו רואים כפי שהם עכשיו, ולכן R = R0 ו-z = 0. זכרו שמבט למרחק בחלל הוא מבט לאחור בזמן. בעבר היה היקום קטן יותר, ולכן לאזור רחוק R < R0 ו-z > 0. מבחינה מושגית, האור יצא מהעצמים הרחוקים כשהיקום היה קטן יותר, ומאז הגלים נמתחו בגלל התפשטות המרחב. עכשיו אפשר לקשר את התפשטות המרחב להיסט לאדום של גלקסיות וקוואזרים רחוקים. האור מגלקסיה רחוקה אולי נפלט כשהיקום היה בחצי מגודלו היום. לפי ההגדרה שלמעלה, R0 = 2R ו-z = 1. האור מהקוואזר הרחוק ביותר נפלט כשהיקום היה כשמינית מגודלו היום; במקרה הזה R0 = 8R ו-z = 7. אור עתיק הוא אור שהאדים בגלל התפשטות המרחב.

מה הקשר בין ההיסט לאדום הקוסמולוגי לאפקט דופלר? היסט לאדום שנגרם מאפקט דופלר מוגדר כ-z = Δλ / λ, כאשר Δλ הוא ההפרש בין אורך הגל הנצפה לאורך הגל שנפלט. ההיסט לאדום הקוסמולוגי הוא z = (R0 − R) / R = ΔR / R, כאשר ΔR הוא ההפרש בין קנה המידה של היקום היום לקנה המידה שלו כשהאור נפלט. אבל יש הבדלים מכריעים בין היסט דופלר להיסט קוסמולוגי. אפקט דופלר חל על גלים מכל סוג שנעים בתווך. ההיסט הקוסמולוגי נגרם מהתפשטות התווך עצמו. אפקט דופלר מקשר את ההיסט לאדום למהירות של המקור; בהיסטים קטנים z = v / c. ההיסט הקוסמולוגי, לעומת זאת, אינו קשור כלל למהירות האור. המגבלה של תורת היחסות הפרטית – ששום דבר אינו נע מהר יותר מהאור – אינה חלה על היקום בקנה המידה הכולל, שתורת היחסות הכללית שולטת בו. לכן יכולים להיות ביקום אזורים רחוקים שמתרחקים זה מזה מהר יותר מהאור!
עד אמצע שנות ה-90 הספיקו שני מספרים כדי לתאר את כל המודלים האפשריים של ההתפשטות. הראשון הוא קצב ההתפשטות הנוכחי, שניתן על ידי קבוע האבל. השני הוא הצפיפות הממוצעת של החומר ביקום הקרוב. ביקום מתפשט, קצב ההתפשטות מאט עם הזמן, כי כל גלקסיה מושכת את כל הגלקסיות האחרות. עוצמת ההאטה תלויה בצפיפות הממוצעת של החומר, שרובו חומר אפל. ההאטה קשורה גם לעקמומיות המרחב, שקובעת את גורל היקום. אחת התוצאות היסודיות של תורת היחסות הכללית היא שהמבנה, או העקמומיות, של המרחב קשור לכמות החומר ביקום. התמונה הפשוטה הזאת נזקקה לתיקון כשהתגלתה ההאצה של היקום, ואיתה הצורך ברכיב שנקרא אנרגיה אפלה, שפועל נגד הכבידה ומגביר את קצב ההתפשטות. בהמשך הסעיף נתאר רק את ההתנהגות של יקומים שמכילים חומר בלבד.
קצב ההתפשטות היום הוא קבוע האבל, H0. כשהיקום היה צפוף וקטן יותר, קצב ההתפשטות שלו היה גבוה יותר. אילו היה היקום ריק, לא הייתה כבידה שתאט את ההתפשטות, והיקום היה מתפשט בקצב קבוע. ביקום כמעט ריק (כלומר דל צפיפות), ההאטה קטנה, ו-R גדל כמעט באופן קווי עם הזמן. לפי תורת היחסות הכללית, ליקום דל צפיפות יש עקמומיות שלילית; הוא נקרא יקום פתוח, והוא מתפשט לנצח. בצפיפות מסוימת, שנקראת הצפיפות הקריטית, היקום ממשיך להתפשט בקצב שהולך ומאט, והוא היה נעצר רק אחרי זמן אינסופי. במקרה המיוחד הזה העקמומיות של המרחב היא אפס, והיקום נקרא יקום שטוח. יקום שהצפיפות הממוצעת שלו גבוהה מהצפיפות הקריטית הוא בעל עקמומיות חיובית, והוא נקרא יקום סגור. המשיכה ההדדית של החומר ביקום כזה מספיקה בסופו של דבר כדי להתגבר על התפשטות האבל. אחרי ש-R מגיע לערך מרבי, היקום יקרוס. כשהמרחב יתחיל להתכווץ, כל הגלקסיות יתחילו לנוע זו לעבר זו ויראו היסט לכחול.

הצפיפות הקריטית מבדילה בין יקומים שיתפשטו לנצח לבין יקומים שיקרסו בסופו של דבר. לכן האסטרונומים מאפיינים את מודל המפץ הגדול בעזרת פרמטר הצפיפות (Ω0), שהוא היחס בין הצפיפות הנצפית לצפיפות הקריטית. פרמטר הצפיפות הוא מספר חסר ממדים. אם Ω0 < 1, היקום פתוח ויתפשט לנצח. אם Ω0 > 1, היקום סגור ויקרוס. זכרו שיש ערכים רבים של הצפיפות הממוצעת שמתאימים ליקום פתוח, וכמו כן ערכים רבים שמתאימים ליקום סגור. אבל המקרה המיוחד של יקום שטוח מתקיים רק אם הצפיפות הממוצעת שווה בדיוק לצפיפות הקריטית, Ω0 = 1.
חשבו על אנלוגיה של רקטה שמשוגרת מפני כדור הארץ. מהירות המילוט מכדור הארץ היא כ-11 ק"מ בשנייה. רקטה שמשוגרת במהירות התחלתית נמוכה מ-11 ק"מ בשנייה תאט בזמן שהיא עולה; המשיכה של כדור הארץ תתגבר בסופו של דבר על המהירות כלפי מעלה ותחזיר את הרקטה אל פני הפלנטה. לעומת זאת, רקטה שמהירותה ההתחלתית גבוהה מ-11 ק"מ בשנייה תימלט מכדור הארץ לתמיד. כמובן, הרקטה תמשיך להאט, כי הכבידה של הפלנטה מגיעה למרחקים גדולים, אבל היא לעולם לא תשנה כיוון ותיפול בחזרה. ביקום שלנו, קבוע האבל מקביל למהירות השיגור של הרקטה, והצפיפות הממוצעת מקבילה למסת הפלנטה. לכל מהירות שיגור אפשרית יש מסה של פלנטה שבה המהירות הזאת שווה בדיוק למהירות המילוט. ולהפך, לכל פלנטה יש מהירות אחת שמאפשרת לרקטה להשתחרר בדיוק מאחיזת הכבידה. לפלנטות גדולות יותר יש מהירות מילוט גבוהה יותר. באנלוגיה, לכל ערך אפשרי של קבוע האבל יש צפיפות ממוצעת שמספיקה בדיוק כדי לעצור את ההתפשטות ולסגור את היקום. ככל שקבוע האבל גדול יותר, דרושה צפיפות ממוצעת גדולה יותר כדי לסגור את היקום.
כך קשור פרמטר הצפיפות לעקמומיות המרחב ולעתיד היקום (ביקום שמכיל חומר בלבד):
• יקום שטוח: עקמומיות אפס, Ω0 = 1; גורלו – להתפשט לנצח בקצב שהולך ושואף לאפס.
• יקום סגור: עקמומיות חיובית, Ω0 > 1; גורלו – להגיע לגודל מרבי ולקרוס.
• יקום פתוח: עקמומיות שלילית, Ω0 < 1; גורלו – התפשטות אינסופית שהולכת ומאטה.
• יקום ריק: עקמומיות שלילית, Ω0 = 0; גורלו – התפשטות אינסופית בקצב קבוע.
הערכה של גיל היקום מתקבלת כשמחשבים את ההתפשטות לאחור, עד הרגע שבו כל הגלקסיות היו זו על גבי זו (R = 0). כשהיקום נוצר, גודל המרחב היה אפס. התפשטות בקצב קבוע נותנת הערכת גיל של 1 / H0. אם H0 = 71 ק"מ בשנייה למגה-פרסק, הגיל הזה הוא כ-13.8 מיליארד שנים. בכל התפשטות יש האטה, ולכן ההערכה 1 / H0 נכונה רק במקרה המלאכותי של יקום ריק. כלומר, במודל המפץ הגדול בלי אנרגיה אפלה, 13.8 מיליארד שנים (עם הערך הזה של קבוע האבל) הם גבול עליון לגיל היקום. מתמטית מתברר שגילו של יקום שטוח שמכיל חומר בלבד הוא ⅔ (1 / H0), כלומר כ-9 מיליארד שנים. לכן, בלי אנרגיה אפלה, מודל המפץ הגדול חוזה שגיל היקום יהיה בין 9 ל-13.8 מיליארד שנים אם הגאומטריה פתוחה, ופחות מ-9 מיליארד שנים אם היא סגורה. האנרגיה האפלה משנה את החישוב: היא אינה מאטה את ההתפשטות אלא מאיצה אותה, ובמיליארדי השנים האחרונות היא הגורם השולט, ולכן הגיל המחושב גדל. לפי מודל שכולל אנרגיה אפלה, ולפי קבוע האבל שנגזר מקרינת הרקע הקוסמית (כ-67.7, ולכן 1 / H0 הוא כ-14.4 מיליארד שנים), גיל היקום הוא 13.8 מיליארד שנים.
→ הסעיף הקודם: 17.5 העיקרון הקוסמולוגי | הסעיף הבא: 17.7 יצירת היסודות הקוסמית ←

