
היחסים בין היסודות שנמצאים בענני הגז העתיקים ביותר ביקום הם אחת הראיות העיקריות למפץ הגדול. הכוכבים הופכים יסודות קלים ליסודות כבדים (והסופרנובות יוצרות יסודות כבדים עוד יותר), אבל הם אינם המקור היחיד לאטומים כבדים ממימן. הדבר בולט במיוחד בכמות ההליום. כ-25% ממסת הגז ביקום הם הליום, אבל ההיתוך בכוכבי סדרה ראשית כמו השמש לא הספיק, בזמן שעבר מאז המפץ הגדול, לייצר כמות כזאת של הליום. ההליום גם מפוזר באופן אחיד בשביל החלב ובגלקסיות אחרות. לעומת זאת, השכיחות של היסודות הכבדים יותר, שנוצרים בכוכבים ובסופרנובות, יורדת עם המרחק ממרכז שביל החלב ומתואמת עם מספר הסופרנובות. במילים אחרות, יש ביקום יותר מדי הליום כדי שההיתוך בכוכבים יסביר אותו – וגם הפיזור שלו אינו מתיישב עם יצירת יסודות בכוכבים. מה שהכוכבים ושאריותיהם אינם מסבירים, המפץ הגדול מסביר.
הפיזיקאי האמריקאי יליד רוסיה ג'ורג' גאמוב החל בשנות ה-40 לחשוב על ההשלכות של מודל המפץ הגדול. הוא הבין שהצפיפות והטמפרטורה שהמודל חוזה לשלבים המוקדמים של המפץ הגדול הן בדיוק התנאים המתאימים ליצירת גרעיני הליום בהיתוך. היווצרות הדאוטריום וההליום, יחד עם כמויות זעירות של ליתיום ובריליום, בדקות הראשונות אחרי המפץ הגדול, נקראת יצירת היסודות הקוסמית (cosmic nucleosynthesis).
ברגעים הראשונים של היקום הטמפרטורה הייתה מיליארדי מעלות. החום היה עז כל כך שהאטומים היו מיוננים לגמרי: האלקטרונים והגרעינים לא יכלו להתחבר, והיקום היה "מָרָק" צפוף ולוהט של קרינה וחלקיקים שהתנגשו ללא הרף. אחרי דקות ספורות, כשהטמפרטורה ירדה לכמיליארד מעלות, התחילו להתרחש תגובות גרעיניות. (באותו זמן, החלק של המרחב שהוא היום היקום הנצפה היה בקוטר של כמה מאות שנות אור בלבד). תחילה התחברו נייטרונים ופרוטונים לגרעיני דאוטריום, שמסומנים 2H ונקראים לפעמים "מימן כבד". הדאוטריום לכד נייטרון נוסף ויצר טריטיום (3H, פרוטון אחד ושני נייטרונים), או פרוטון נוסף ויצר הליום-3 (3He, שני פרוטונים ונייטרון אחד). אחרי שלב נוסף נוצרו גרעיני הליום-4 (4He), וכמעט כל הנייטרונים הזמינים נוצלו. בתוך דקות ספורות הפכו כ-25% מהמסה של החומר הרגיל ביקום להליום. עד כ-20 דקות אחרי המפץ הגדול נוצרו גם כמויות זעירות של ליתיום-7 (7Li) ובריליום-7 (7Be). אחר כך נפסקו התגובות: היקום נעשה קר ודליל מכדי ליצור יסודות כבדים יותר. במודל המפץ הגדול הפשוט, כל היסודות הכבדים יותר נוצרו הרבה יותר מאוחר, בליבות של כוכבים.

האסטרונומים השוו את השכיחויות שמודל המפץ הגדול חוזה לתצפיות, לגבי ארבעה יסודות קלים: הליום-4, דאוטריום, הליום-3 וליתיום-7. מכיוון שחלק מהיסודות האלה נוצרים (ונהרסים) בכוכבים, צריך למצוא אזורים "בתוליים" ביקום כדי למדוד את השכיחות שלהם כפי שהמפץ הגדול השאיר אותה. השכיחויות ביחס למימן (במספר הגרעינים) הן כ-0.08 להליום-4 (כרבע מהמסה), 2.5 × 10−5 לדאוטריום ו-10−5 להליום-3. לליתיום-7 המודל חוזה כ-5 × 10−10, אבל בכוכבים עתיקים נמדד רק כ-1.5 × 10−10. באופן מרשים, השכיחויות שנמדדו מתיישבות עם מודל פשוט של מפץ גדול חם שיש בו משתנה אחד בלבד: הצפיפות של החומר הרגיל ביחס לפוטונים. ההתאמה טובה מאוד להליום ולדאוטריום; כמות הליתיום שנמדדת בכוכבים עתיקים נמוכה פי שלושה עד ארבעה מהחיזוי, ו"בעיית הליתיום" הזאת עדיין אינה פתורה. התצפיות ביקום האמיתי מתאימות לטווח צר מאוד של מודלים, שבהם יש כמיליארד פוטונים על כל חלקיק של חומר. ההצלחה יוצאת הדופן הזאת מראה לא רק שהיקום אכן עבר מפץ גדול, אלא גם שאנחנו מסוגלים להבין את הפרטים של הרגעים המוקדמים ביותר של היקום, שאי אפשר לצפות בהם ישירות.
→ הסעיף הקודם: 17.6 התפשטות היקום | הסעיף הבא: 17.8 קרינת הרקע הקוסמית ←

